One day I will rule the world with a typeface

Ask me anything   I always describe myself as someone who loves her cat and schnitzels.
When I grow up I want to be a typographer and a writer... Even though it's ok to be a typographer and a writer right now too.

אירובי

אני נחנקת תוך שתי דקות, אבל אהיה חייבת להתמודד עם זה.
הייתה לי מחשבה לקנות נעלי ריצה של נייקי שאני זוממת עליהן כבר חודשים, אבל לא ממש בא לי להוציא עליהן 650 ש״ח.
העניין הוא שזה קצת פסיכי כי יש לי נעלי ספורט נהדרות ואני חושבת על זה שהן אצל ליאור כי חדר הכושר נמצא מתחת לבית שלו ולא שלי ואני צריכה נעליים לרוץ איתן בשש בבוקר בפתח תקווה כי זה הזמן הכמעט יחיד שהאוויר שם עדיין לא מזוהם מדי.

עדיין לא גיליתי אם אני נשאית, וזה כבר מתחיל לנהל לי את החיים.

— 11 months ago
טוב, אז קבעתי תור לייעוץ גנטי

בסוף ינואר. זה כל מה שהיה.

אפשר להתקשר לבדוק אם יש תורים שהתבטלו.

עד סוף ינואר (ויותר מזה, כי לא יהיו תשובות במקום) זה המון זמן כדי להתכונן לאפשרויות קיצוניות למיניהן…

אנג’לינה ג’ולי, תודה גם לך.

— 11 months ago
porn

ערימת גופות מתחככות זו בזו וחודרות זו אל זו. מצאתי את עצמי נזכרת במחנקים כאלה ואחרים מתקופת גיל ההתבגרות. אז סקס. קראתי איפשהו שזה לא בריא לילדים לצפות בפורנו מכיוון שזה גורם לך לחשוב שככה זה סקס במציאות. אז כן, זה קצת נכון. אז לא ממש רציתי סקס בתור ילדה בת 16, לא רק כי לא רציתי להיות כמו הבחורה מהסרט, אלא גרוע מכך: הרגשתי שתמיד צופים בי.

— 1 year ago
וגם

אני מתעבת את פסח. פסח גורם לי להתכווץ.

— 1 year ago
ההגיון המוזר של אשתו של אבא שלי בכל שעות היממה

הגברת החליטה שאני בודדה. כל הכבוד! אני תוהה אם היא החליטה את זה על סמך זה שאולי לא היו לי מספיק חברים בעיניה או כי לא היה לי חבר.
פעם אחת היא פנתה אליי ואמרה לי ״אני ואבא שלך דיברנו על זה ואנחנו רוצים להציע לך ללכת לפסיכולוג כי את לא מוצאת בן זוג כבר המון זמן״. לצורך העניין, אני חושבת שהייתי בת 23.
וגם, כשבן אדם בודד צריך לארח לו חברה. להתפרץ לחדר שלו בכל הזדמנות רק כדי לשאול מה נשמע, וכמובן שגם לדחוף את האף לכל דבר ולכל מקום.

וככה הפכתי למתבודדת.

— 1 year ago
זה צריך להיות בחוץ

בכנות, אני לא חושבת שהסיפור שלי מעניין מישהו. יש המון כאלה בטלויזיה, ואנשים לא באמת יודעים להגיב אליהם כשהם מתרחשים במציאות. אז כן, הנה חדשות: הם מתרחשים במציאות, ממש מתחת לאף שלכם, בבתים של החברים הכי טובים שלכם שלא מסוגלים לספר לכם על זה בעיקר כי הם מכחישים שזה קורה.

בגיל 25 לא הייתי שונה בהרבה ממי שהייתי בגיל 15. אולי בכלל ההבדל היחיד היה קרום הבתולין הקרוע שלי, אותו נתתי במתנה לבן זוג שלקח לי שלוש שנים שלמות לסמוך עליו. העניין הוא שחוץ ממנו, כולם עזבו אותי. ההורים שלי אמנם היו בסביבה מאז שאני זוכרת את עצמי, אבל תמיד היו שם גם קירות, עצים ואבנים, ואליהם היה קל יותר לדבר; הם היו מקשיבים, או לפחות זה מה שהעדפתי להאמין בו כשהייתי מטיחה זאת בפניהם של הוריי, פעם אחת פעם. “אתם לא מקשיבים לי”.

אז הבעיה היא לא בהורים שלי, שהם אנשים טובים בסך הכל. אמא שלי, זכרונה לברכה, כל מה שהיא רצתה היה מערכת יחסים יפה וחלומית עם הבת שלה, הבובה הקטנה שלה, אותה היא יכולה לפרק לסמרטוטים ולנגב איתם את הרצפה כשרק מתחשק לה, ובכל זאת היא תשאר נאמנה לה ותאהב אותה ויהי מה. אז זה לא עבד לה. הבעיות שלי איתם התחילו הרבה לפני הסרטן שלה. כבר בגיל שש ידעתי מהי משמעות המילה “אגואיסטית”, ומה אומר המשפט “את בן אדם רע. את מראה אהבה רק שאת צריכה מאיתנו משהו. את חושבת רק על עצמך”. וכן, גם אני שואלת למה ילדה בת שש, שעדיין לא יודעת איך לא להיות אגואיסטית, אמורה להתמודד עם משפט כזה, שחוזר על עצמו שוב ושוב. בסופו של דבר הוא הופך לאמת, והיא לא רוצה לעשות שום דבר בשביל ההורים שלה, שהביאו אותה לעולם ונשאו אותה על כפיים ולא נתנו לה לצייץ מרוב אהבה אליה.

הבעיה היא בתרבות הרוסית. ואולי אני עושה הכללה מפגרת כלשהי, ויסלחו לי בני עמי אשר אינם כאלה, אבל מעולם לא הכרתי רוסי שכיבד את ילדיו. אפילו המטפלת של סבתא שלי הרגישה שזה בסדר לפתוח את דלת חדרי מבלי לדפוק, לתפוס אותי מתנשקת עם חברי הראשון ואז לספר את זה לאימי, שתבוא אחר כך ותטיח בפניי כמה שזה נורא. גם בת זוגתו החדשה של אבי הרגישה שזה בסדר לעשות את זה, וכשביקשתי ממנה לדפוק בדלת היא אמרה: “אבל לא נעים לי, אני מרגישה כאילו שזה אופיס”. אז בואו ותלמדו ממני משהו על אנוכיות. כי זה בסדר להתפרץ למקום היחיד שאמור להיות מקום המבטחים שלי, שבו יש לי את הפרטיות שלי, ואני יכולה להתלבש, ללמוד, לצחוק, לבכות ולהזדיין, כי הגברת מרגישה לא בנוח לדפוק, כי זה כמו פאקינג אופיס. אם הייתי מדברת איתה עכשיו, אולי אפילו הייתי אומרת לה את זה, אבל גם האישה הזאת, שפעם חשבתי לחכמה ונאורה, התגלתה כאטימות בהתגלמותה, שלא רק שלא מקשיבה, אלא גם לא נותנת לדבר. אז אני פשוט לא רוצה לכעוס בקול. אני לא רוצה שהגפיים שלי ירעדו שוב בלי שליטה כשאני מנסה להשמיע את הקול שלי, כי היא פשוט לא שווה את זה.

וזה - על קצה המזלג. עכשיו תשאלו את החברים הרוסים שלכם עד כמה ההורים שלהם מקשיבים להם. זה רק כלפי חוץ: אנשים שמלמדים על כבוד כלפי האחרים אך אינם מסוגלים לנהוג בו בילדיהם. כמובן שהם מצפים לקבל מהם אותו בחזרה, כאילו שזה הדבר הכי מובן מאיליו, שהילד שלך יכבד אותך ויאהב אותך אחרי שתרמוס את כבודו שלו פעם אחר פעם.

כאן הפסקתי, לבינתיים. כי אבא שלי חזר הביתה, וזאת הייתה הפעם האחרונה שדיברתי איתו בנושא והבנתי שבאמת אין עם מי לדבר. מעכשיו אני אתעלם גם כן.

— 1 year ago

יש לי בתוך המיטה סט מצעים מנומר ממש מכוער שאני משתמשת בו רק כשאין לי ברירה. למעשה, נראה לי שזה קרה רק פעם אחת, לפני שנה. והשתמשתי בו עוד פעם או פעמיים כשרק קיבלתי אותו, לפני כארבע שנים, מתוך נימוס כלפי בת הזוג של אבא שלי, שהחליטה לתת לי ולבת שלה מתנה מכוערת להחליא: סט סדינים מנומר. הבת שלה, אגב, דווקא הסתדרה איתו.
אני הרגשתי כמו פרחה בפעם הראשונה שראיתי את הזוועה הזאת על המיטה שלי, אבל למען הנימוס, העמדתי פנים שזה מוצא חן בעיניי. למזלי, בדיוק יום אחרי ששמתי אותם התחלתי עם מישהו שהחליט קצת יותר מדי להכנס ללב שלי, ואז זרק אותי, והסדינים האלה הזכירו לי אותו כי הם היו על המיטה שלי בדיוק במעט (מאוד מעט) הזמן שבילינו ביחד. ולא אצלי.
נו, כן, אני נקשרת לדברים. אני רוצה ללדת ילדים ולאמץ חיות רק בשביל לתת להם שמות. אז לא פלא שהסדינים הטיפשיים האלה הזכירו לי ריח של חורף מאוד מסוים, מעורבב עם תקווה ומטונף באכזבה. אז זה היה התירוץ שלי עם עצמי שלא להשתמש בהם, ואף אחד לא שאל שאלות, אז זה היה בסדר.
למען האמת, עד היום יש להם את התחושה ההיא של אבל ושל טעויות, ואני חייבת להודות שאין לי שום זכרון טוב שקשור אליהם. אפילו העובדה שקיבלתי אותם במתנה מבחילה אותי, כי מאיזושהי סיבה אשתו של אבא שלי חשבה שאני אוהב את זה. וכי זה קריפי שהייתה תקופה שהיא הייתה קונה לי ולבת שלה את אותם סדינים, כמעט את אותן פיג׳מות וחולצות ואת אותן הגרביים בדיוק.
והעובדה שהיא החליטה, שהיא באמת חשבה שאני אוהב את החרא המנומר הזה. אני. מנומר. זה פשוט לא הולך ביחד. זה דיי כתוב לי על המצח אבל האשה הזאת מעולם לא טרחה להסתכל ולהתייחס לזה או לכל דבר אחר שכתוב לי על המצח וזאת הסיבה הבסיסית שבגללה הפסקתי לדבר איתה לפני יותר מחצי שנה.

בכל מקרה, חשבתי להוציא שקית עם דברים שהחלטתי לזרוק או לתרום, כי תיכף נקיון פסח, ולהכניס לשם את הסדינים המכוערים האלה. מעניין עד כמה זה ילדותי.

— 1 year ago
מ-ש-פ-ח-ה

אני מתקשה להאמין במשפחה. אני יודעת שיש תבנית ואפילו בניתי לי אחת משלי בשביל המשפחה שתהיה לי, אבל אני לא מסוגלת לשמוע את זה - ״משפחה״. זו מילה של סדרות אמריקאיות מלוקקות וזה מגעיל אותי. הייתה לי משפחה דפוקה עם ערכים דפוקים. בסדרות המשפחות הן, בסופו של דבר, אידאליות.
לימדו אותי שמשפחה זה לתמיד. שצריך לאהוב בכל מחיר. לא בחרתי, ובכל זאת אני מחויבת לאהוב ולכבד את האנשים האלו ולהיות שם בשבילם בכל מחיר, באש ובמים, אוטומטית, כי הם ״המשפחה שלי״. אז פאק איט. זה בולשיט.
כשאני חושבת על ה״משפחה שלי״ אני מתמלאת בריקנות. כאילו חשבתי על גבס. כאילו סתמו את כל הפגמים שלי בחומר שיתפורר בסופו של דבר.
ויום אחד תהיה לי משפחה משלי שכבר יש לי בראש תבנית לגבי איך שהיא צריכה להיות אבל אני לא אהיה מסוגלת לקרוא לב ״משפחה״ כי זו מילה חסרת משמעות בשבילי.

דברים שאני יכולה לחלוק רק עם אנשים פגומים כמוני.

— 1 year ago